דליפת צואה היא חוסר היכולת לשלוט במעיים, במצב הגורם לצואה לדלוף במפתיע מפי הטבעת. מצב זה נקרא אף בריחת מעי, ומתבטא בדליפה מזדמנת של צואה הנגרמת עקב אובדן שליטה בסוגרים.
גורמים שכיחים לבריחת צואה כוללים שלשול, עצירות או נזק עצבי לשרירים, הנקשר ללידה או הזדקנות. תהא הסיבה אשר תהא, דליפת צואה היא מצב מביך, אך אין להירתע מפני ייעוץ עם הרופא, שכן טיפולים זמינים משפרים את המצב ואת איכות החיים.
הגורמים לדליפת צואה
נשים רבות סובלות ממצב זה עקב גורמים שונים, הכוללים:
פגיעה בשרירים – פגיעה בטבעות השרירים בסוגרי פי הטבעת, עשויה להקשות את היכולת להחזיק צואה כראוי. סוג נזק זה עשוי להתרחש במהלך לידה, במיוחד אם האישה עברה חיתוך הנרתיק או לידת מלקחיים.
נזק עצבי – פגיעה בעצבים החשים צואה ברקטום או העצבים השולטים בסוגרי פי הטבעת עשויה להוביל לדליפת צואה. הפגיעה העצבית עשויה להיגרם כתוצאה מלידה, מאמץ מתמיד במהלך פעולת מעיים, פגיעה בעמוד השדרה, נזק לרצפת האגן או שבץ. מחלות מסוימות, כגון סוכרת וטרשת נפוצה עשויות אף הן להשפיע על עצבים אלו ולגרום לנזק המוביל לדליפת צואה.
עצירות כרונית – עלולה להוביל למסת צואה יבשה וקשה המשפיעה על הצואה בפי הטבעת, שכן היא גדולה מדי מכדי לעבור. שרירי הרקטום והמעיים נמתחים ולבסוף נחלשים, ומאפשרים לצואה מימית להחליק במעלה מערכת העיכול, לנוע סביב הצואה ולהשפיע עליה לדלוף החוצה. עצירות כרונית עלולה לגרום אף לנזק עצבי המוביל לדליפת צואה.
אובדן קיבולת אחסון פי הטבעת – במצב רגיל, פי הטבעת נמתח כדי להתאים לצואה. אם פי הטבעת מצולק או שדפנות הרקטום החמירו כתוצאה מניתוח, טיפול בקרינה או מחלות מעיים דלקתיות, פי הטבעת אינו יכול להימתח כראוי, וצואה עודפת עלולה לדלוף.
ניתוחים – הליכי כירורגיה לטיפול בטחורים, כמו גם הליכים מורכבים יותר המעורבים בפי הטבעת, עלולים לגרום לנזק לשרירים ולעצבים, המוביל לדליפת צואה.
צניחת פי הטבעת – דליפת צואה עלולה להיגרם אם פי הטבעת נופל.
בעיות נרתיק – דליפת צואה עשויה להתרחש אם פי הטבעת בולט דרך הנרתיק.
גורמי סיכון
מספר גורמים עלולים להגביר את הסיכון של אישה לפתח דליפת צואה וכוללים:
גיל. למרות שדליפת צואה עשויה להופיע בכל גיל, היא שכיחה בקרב נשים בגיל העמידה ומעלה.
הוויה נשית. דליפת צואה נפוצה מעט יותר בנשים. אחת הסיבות היא סיבוכי לידה, אך בקרב רוב הנשים המצב מתפתח לאחר גיל ארבעים, כך שהקשר לפציעת רצפת אגן במהלך הלידה אינו ברור. יחד עם זאת, מומחים סבורים כי הפגיעה אינה גורמת לתסמינים במשך שנים רבות.
נזק עצבי. נשים עם היסטוריה ארוכת שנים של סוכרת או טרשת נפוצה, עלולות לחוות נזק בעצבים המסייעים לשליטה בעשיית הצרכים, ונמצאות בסיכון לדליפת צואה.
תסמיני דליפת צואה
בקרב רוב הנשים המבוגרות החוות מצב זה, התסמינים מתרחשים במהלך התקף מזדמן של שלשול, אך חלק מהנשים סובלות מדליפת צואה חוזרת או כרונית, המתבטאת בחוסר יכולת לעמוד בפני דחף צורך, אשר מגיע באופן כה פתאומי, עד שהן אינן מסוגלות להגיע לשירותים בזמן. מצב זה נקרא חוסר שליטה עקב דחיפות.
סוג נוסף של דליפת צואה מתרחש בקרב נשים שאינן מודעות לצורך בביצוע פעולת מעיים, במצב הנקרא דליפה פסיבית. דליפת צואה עשויה להיות מלווה בתסמינים אחרים, כגון עצירות; גזים ונפיחות; או בעיות ברצפת האגן.
אבחון. הרופא שואל את האישה שאלות לגבי מצבה הבריאותי ומבצע בדיקה גופנית הכוללת בדיקה ויזואלית של פי הטבעת. הבדיקה משמשת לבחינת נזקים עצביים, וקביעת אופן יכולת סוגרי פי הטבעת להתכווץ ולהתרחב.
טיפול בדליפת צואה
בהתאם לגורמים לדליפת צואה וחומרת התסמינים, הטיפולים הנקבעים כוללים:
טיפול תרופתי
תרופות נוגדות שלשולים – כגון סולפט אטרופין.
משלשלים בכמות גדולה – כגון מטמוציל, אם עצירות כרונית גורמת לדליפת הצואה.
תרופות הזרקה – כגון מיקרוסכמות ונתרן, המוזרקות ישירות לתעלת פי הטבעת.
